גם השנה, ב 9.12.11 בשעה 10:00 בכיכר הבימה – נצא לרחובות ונצעק- זכותנו! נצא ביום שישי ה-9 בדצמבר 2011 למצעד זכויות האדם השנתי – כיכר הבימה בתל אביב ב 10:00, עצרת בכיכר רבין ב 12:00 במצעד זכויות האדם לכל הדגלים יש מקום, ולכל הקבוצות והמטרות שרואות בזכויות האדם את התשתית המוסרית והחברתית לשינוי. הרבה קולות, שנשמעים רק לפעמים, או שלא נשמעים כלל – אלפי פעילות ופעילים למען חופש הביטוי, המחאה, הפרטיות, כבוד-האדם, התנועה. פעילות למען מהגרי עבודה, מבקשי מקלט, חסרי בית, מובטלים, פלסטינים בשטחים, ופלסטינים אזרחי ישראל. ולמען הזכות לדיור של כולנו, ולמען הבריאות של כולנו, ולמען החינוך של כולנו. פעם בשנה, רגע לפני יום זכויות האדם הבינלאומי, אנחנו מאחדים כוחות: כל הזכויות, כל הפעילות והפעילים, כל הארגונים והקבוצות, כל המאמינות והמאמינים שאפשר.
אפילו השמש ביצבצה לכבוד מצעד זכויות האדם השלישי בישראל בבוקר שישי האחרון בתל-אביב, שבו צעדו אלפים כתשובה אזרחית מוחצת לנסיונות הנשנים להגבלת הדמוקרטיה. המצעד, שהתקיים השנה גם בחיפה, משתרש כמסורת, והיווה לרבים מאיתנו הצועדות והצועדים הוכחה לאיך אפשר אחרת- כיצד בניגוד לנסיונות להפריד ולסכסך בין קבוצות שונות בישראל, עוצמת הביחד של כולנו חזקה מהכל. אין פלא שרבים מאיתנו פנו למכריהם במצעד בברכת "חג שמח". האווירה היתה חגיגית ומעצימה, וכללה קולות מגוונים שחייבים להשמע בישראל של היום- קולו של הצדק החברתי לצד קולןשל הטרנסג'נדריות, קולם של ערביי ישראל לצד קולם של בדווים מכפרים לא מוכרים וקולן של פליטות. זו היתה במה שבה אף קול לא הושתק או צונזר בשם הקונסנזוס, שהציגה את כל גווני הקשת של החברה הישראלית. תודה לכולנו, נתראה בשנה הבאה!
ביום שישי האחרון, ערב יום זכויות האדם, השתתפנו – 130 הקבוצות, ארגונים וקהילות זכויות האדם, החינוך והשינוי החברתי - במצעד זכויות האדם. כ-6,000 אישה ואיש צעדו יחד בחיפה (בפעם הראשונה) ובתל-אביב (בפעם השלישית). לאחר מכן חזרנו כולנו הביתה לנוח בסופ"ש, לקראת החזרה אל העשייה היומיומית למען זכויות אדם.
נרימן תמימי, בת הכפר נבי סאלח וממובילות האמונה במאבק בלתי אלים בכפר, כתבה במיוחד למצעד זכויות האדם פנייה לישראליות וישראלים. נאומה של נרימן תורגם לאנגלית והוקרא בעצרת זכויות האדם בתל-אביב. הקשיבו לדבריה:
From the depths of the continuing tragedy and disappointment for all of the time that my land is occupied, I greet you in my name, Nariman Tamimi, wife of the prisoner Bassem Tamimi, mother to four children, living in thevillageofNabi Salih.
OnDecember 10, 2009, the day that the first human rights march took place in Tel Aviv, settlers, with the support of the occupation army, took control of the only source of water in ourvillageofNabi Salih. On the same day, we began holding weekly non violent demonstrations against the theft of our right to water, land and a life of dignity and freedom.
My husband Bassem and I participated in the resistance; which from its very beginning was non violent. I was injured and arrested many times, and our oldest son was also injured. Our son Salam, (whose name means peace) refused to let them call him by this name. The decision to destroy my house and the unceasing questions by my children about their father, and the constant painful cries of my mother-in-law for her imprisoned son and her daughter who had fallen martyr (to the occupation). Nonetheless, I would not relent, and have continued to demonstrate and protest against the actions of the occupation with the hope that our voices would overcome the sounds of the occupation’s bullets and tanks; that our voices would rise higher and higher over the racist separation wall and the cancerous settlements, and be heard among believers in freedom and human rights.
Like others who have organized non violent demonstrations in the occupied Palestinian villages, my husband Bassem was arrested once again, eight months ago and accused of organizing and taking part in demonstrations in Nabi Salih. During a time when the entire world is experiencing a wave of demonstrations and social protests, Bassem and his friends are languishing in the darkness of continuing imprisonment because, in the shadow of the occupation, there is no dignity and no freedom of expression.
Even the most basic right to demonstrate and protest against the actions of the occupation is grossly abused. Bassem sat in prison for more than eight months because of his participation in non violent demonstrations. These demonstrations are our last resort to express our resistance to the domination by settlers and the occupation over our land and water.
.
During my visits to my husband, Bassem asked that the hearts of our sons be purified from any and all hatred and for the seeds of love to be planted there. Now we are waiting for redemption, joy, justice and freedom. With your help we can cross the bridge of optimism with our heads raised high. Your massive presence, believers in justice, democracy, equality and in all of the disappearing values will redeem us. You are free people in the world. Release us from the occupation and bring us freedom, justice and peace, for you and for us. Let there be peace for you and also for us.
I am filled with hope that my voice will be heard among you on this day on which you are gathered to emphasize the fact that human rights belong to every human being. Remember! We are human beings and the ugly occupation has not succeeded in wiping out our aspirations for freedom. It has not prevented us from continuing the struggle to its end— to the end of the occupation.
חזרנו ממש עכשיו מהמצעד, והלב ממשיך להלום ולהתרגש. כי יש איזה קצב מסוים, מוזיקה אחרת, במצעד הזה, שמביא יחדיו אלפי אנשים שמניפים דגלים בצבעים שונים ופועלים כל השנה למען מטרות מגוונות אך מתקבצים יחד ביום זכויות האדם הבינלאומי ומצהירים שהבסיס להכל – הוא האדם. שזכויות האדם הם תנאי הכרחי בעינינו לחיים ראויים והגונים, לחיים משותפים, לחיים שאנחנו מאחלים לנו ולילדינו. לפחות פעם בשנה אנחנו יוצאים לרחוב ומסתכלים על השני, על מי שדומה לנו ומי ששונה מאוד מאיתנו, אבל באמת מסתכלים ורואים אותה ואותו, ומאחלים חיים שכאלה גם להם ולילדיהם.
השנה צעדנו בפעם השלישית בתל אביב, ולראשונה גם בחיפה. באנו היום מתוך רצון למנוע בעצם הליכתנו, בעצם גופינו, את הפגיעה בחירותו של אדם אחר. מי שצעדה היום הביעה ברגליה הבטחה, שלמרות הזעם על כל מה שרע ולא צודק ומכאיב אנחנו בכל זאת בוחרים בתקווה. באנו היום למען עצמנו ולמען אחרים, מתוך כבוד גם למי ששונה. בחיינו הרגילים איננו תמיד פוגשים זה את זו. ההצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, שאת החתימה עליה בשנת 1948 מציינים ביום זכויות האדם, מורידה את החומות שבינינו. בפניה אנחנו שווים. הם ואנחנו, אתם והוא, אני ואת, שווה בשווה.
מי שלא הגיע לתל אביב פספס את התזמורת האנדלוסית שהרימו מופע מוזיקלי ייחודי ומקסים בכיכר רבין. היה מרגש לשמוע את השירים אודות שיוויון וחירות ששרו קובי אוז, איה כורם, נוואל דבס, לירון רמתי ואבטה בריהון. המוזיקה הזו סיפרה על זכויות האדם באופן ישיר ואמיתי. היו גם נאומים מקסימים בתל אביב ובחיפה - בקרוב מאוד נעלה לבלוג את הטקסטים וקטעי הוידאו.
המון המון תודות והערכה לכל אותם פעילים ומתנדבים נהדרים שעמלו רבות משך ימים ושבועות כדי להרים את המצעדים בתל אביב ובחיפה ולהפיץ את השמועה ולהביאנו עד הלום. השרשרת האנושית הארוכה הזו היא שתמשיך להצעיד אותנו הלאה.
ולפני סיום – אי אפשר בלי לשטוף את העיניים: באלבום הפיקאסה כאן יש תמונות מקסימות שצילם תום רביב בתל אביב, מוזמנים להשתמש בתוספת קרדיט לתום. נעלה גם וידאו בימים הקרובים, ונעדכן אתכם על הסיקור באתרים ובבלוגים השונים. תעשו פורוורד, תהדהדו, תפיצו, תשמחו, תחבקו. חג זכויות האדם שמח.
המצעד מתקיים, בחיפה ובתל אביב, יום שישי 9.12.11, בכל מזג-אוויר. בתל אביב נפגשים ב 10:00 בכיכר הבימה. צועדים אל כיכר רבין. בחיפה נפגשים ב10:00 בגן הזיכרון מול העירייה. צועדים לגן קרית הממשלה.
את העצרת בתל-אביב יפתח נאומו של סמי מיכאל:
שלום עליכם אמיצות ואמיצים, שוחרי הדמוקרטיה.
אנו מציינים השנה את יום זכויות האדם באווירה מיוחדת במינה. מצד אחד אנו
עדים להתעוררות ולמאבק נחוש למען החירות ונגד השחיתות למן מרוקו, דרך תימן, סוריה
ועד ישראל. המונים, הסובלים מדיכוי, מגזענות ומעוני יוצאים לכיכרות ועומדים בגאון
מול דיכוי חסר רחמים. מצד אחר, הולכת ומתחשרת עננה שמאיימת על זכויות אדם. כוחות
הרשע מנצלים את רוח המחאה החברתית, ומאמצים את הקליפה החיצונית של הדמוקרטיה, שהיא
שלטון הרוב. הם שואפים לטפח שלטון דורסני כדי לרמוס את החירות והצדק בידי דיקטטורה
של רוב שמוסת נגד הזר והשונה. אנו נעמוד בדרכם.
מוסדות הדמוקרטיה, ארגוני זכויות האדם, התנועות לצדק חברתי וחופש היצירה הרוחנית
סומנו כמטרה לרדיפה ולחיסול. אנו נעמוד בדרכם.
כוחות האופל משתמשים בתחבולות במוסדות נבחרים כדי לרמוס את מבצרי הדמוקרטיה. הם
רוצים לקעקע את בג"ץ ואנו נעמוד בדרכם. הם רוצים להחליש את ארגוני זכויות אדם ואנו
נעמוד בדרכם. הם רוצים לפורר את הארגונים השוקדים על השכנת שלום וסיום הכיבוש
המשחית. אנו נעמוד בדרכם.
הם מפיצים אינפורמציה מעוותת, מטפחים שנאה לזר ולאחר כדי לתעל את העם לנתיב
ההרסני של איבה כלפי ערבים. אנו נעמוד בדרכם.
העוני בישראל הוא מהגבוהים במדינות המפותחות. הם זוממים להמשיך במדיניות של
גזילת כוס החלב ופרוסת הלחם מילדי העניים כדי להעשיר עוד יותר את העשירים. כשליש
מילדי ישראל חיים במצוקה. העוני הוא אסון לילדים וקטסטרופה למדינה. אנו נעמוד
בדרכם.
הם יוצרים אווירה מלחמתית מתלהמת, כדי להשתיק את הזעקה המרה של מחוסרי
דיור, מובטלים, עובדים סוציאליים, רופאים מתמחים ועובדים זרים, שחיים בתנאי עבדות.
אנו נעמוד בדרכם.
אנחנו לא נגד דת, אך אנחנו נגד כפייה דתית. לא נניח לכוחות החושך המשתמשים
בדת כדי להשפיל נשים, לדכא הומוסקסואלים ולהציק לבני דתות אחרות ולבעלי דעות
חופשיות. מטרתם ברורה – להפוך מדינה דמוקרטית למדינת הלכה. אנו נעמוד בדרכם.
אם נידרש, נצא שוב לכיכרות
חופש הביטוי הוא נשמת אפה של דמוקרטיה אמיתית. מי שזומם לכפות אורח חשיבה צר, מי
שמטיף לאמונה עיוורת באידיאולוגיה שאין בלתה ובאתוס היסטורי אחד ויחיד, אין הוא אלא
מטיף לפאשיזם רוחני. אנו נעמוד בדרכם. בחירוף נפש נעמוד בדרכם.
העננים כבדים והאווירה עכורה ועל כן בולטת לאין שיעור תרומתם האמיצה ופועלם
הברוך של הארגונים לזכויות אדם והארגונים הנאבקים למען השוויון והשלום עם העמים
הערבים ובפרט עם העם הפלסטיני השכן.
לאחיי, האזרחים הערבים בישראל, אומר כי מאבקכם למען חברה צודקת הוא גם
מאבקנו. גורלכם הוא גורלנו. הזכות לחיות בכבוד אינה מבחינה בין נשים לגברים, בין
דתות ולאומים. אתם ואנחנו שואפים לחברה טובה והומאנית למען ילדינו ונכדינו. יחד, רק
יחד, נשקוד על בניית עתיד צודק לכם ולנו.
יריבינו חלשים מכפי שנראה במבט שטחי, ואנו חזקים מכפי שיריבינו חושבים.
במאמץ משותף של הארגונים לזכויות האדם הוכחנו כי אנחנו יכולים לבלום את כוחות
האופל. הבסנו את היוזמה להקמת ועדות חקירה בכנסת, אבל המלאכה מרובה. כוחות האופל לא
אומרים נואש. הם שואפים להשתיק אותנו, אלא שאנחנו לא נחשה ולא נניח להם לפגוע
בזכויות אדם, בחופש ההפגנה ובזכות למחות נגד עוולות. ואם נידרש לצאת שוב לרחובות
ולכיכרות, נעשה זאת. בכל הארץ נעשה זאת – בעיר ובכפר, במרכז ובפריפריה, בקרב הרוב
ובשורות המיעוטים.
בהזדמנות זו אני רוצה לברך מכאן את עירי חיפה שזו השנה הראשונה שעורכת מצעד
למען זכויות אדם, והלוואי שבשנה הבאה יותר ויותר יישובים יצטרפו לחגיגה דמוקרטית
שכזאת.
נתחיל בווידוי. שבועיים לפני תחילתה של המחאה החברתית, שבועיים לפני שדפני, סתיו וחבריהם הקימו את המאהלים הראשונים, עליתי לטיסה לאירופה. רק שבוע לאחר הפגנת המיליון המפורסמת חזרתי לארץ.
חזרתי לארץ שונה. הרגיש לי כאילו הקלפים נטרפו והשיח השתנה והחריף. אחרי שנים שאנחנו – השותפים בפסטיבל אקטיביזם – הולכים ומתחזקים וגדלים, אבל עדיין מעטים, חזרתי וגיליתי שהיתה כאן מהפכה. לקח לי חודש להתחיל להבין מה הולך פה בכלל ולהכיר את הנפשות החדשות בזירה אקטיביסטית. כמות האנשים הטובים הללו היא עצומה ואני עדיין לומד ומכיר פרצופים חדשים.
התחושה היא שאחד הדברים הטובים שיצאו מהמחאה של הקיץ האחרון היא העובדה שאנחנו יכולים לצאת מהארון ולהגיד שוב בלב שלם – אני פעילת זכויות אדם, אני פעיל סביבתי, אני פעילת זכויות עובדים, אני פעיל למען עולם טוב יותר – אני אקטיביסט/ית!
עד הקיץ, דיבורים על נושאים חברתיים מצאו את מקומם בחדרי חדרים ובהערות ציניות חסרות אמון. עשייה שלפני המחאה הסתכלו עליה בזלזול, סקפטיות וחוסר אמון מתפשטת כיום בקרב צעירים כמו אש בשדה קוצים. דור ההורים מסתכל עלינו עם דמעות התרגשות בעיניו ורואה בנו, האקטיביסטים, את דור הציונות הבא. המוני אנשים יצאו מעולמם הקטן לרחובות ומתוך מצב של ייאוש נולדה אופטימיות ואמונה שאפשר. חצי מליון בני אדם בחרו לצאת לרחובות ולצעוק שהם רוצים עולם טוב יותר – זה נעשה מתוך אמונה שאפשר וזה נעשה מתוך הבנה שחייבים.
מול זה, ממשלת ישראל ישבה בחיבוק ידיים וחכתה לרגע המתאים בכדי לפעול ובכדי להראות שיש גם לה מה להגיד בנושא. היא חיכתה שקול המחאה ידעך. היא חיכתה שהסטודנטים יחזרו ללימודים. היא חיכתה שחוסר הניסיון יתיש ויפלג את פעילי המחאה ורק אז החליטה לפעול בתמיכה של "נבחרי העם" היושבים בכנסת. והיא בחרה לעשות זאת לא על ידי שינוי אלא על ידי מתקפה חריפה על ערכי הדמוקרטיה ועל האפשרות של כל אחד ואחת מאיתנו להמשיך ולפעול למען עולם טוב יותר. זוהי מתקפה על ערכים, מתקפה על צביונה של המדינה ומתקפה על האמונה שלנו ביכולתנו לקיים פה אי של שפיות.
ימים יגידו האם המחאה החברתית של קיץ 2011 הצליחה…
אבל אני כבר אומר שהמחאה הצליחה גם אם דרישותיה לא נענו. המחאה יצרה בחברה שינוי מהותי בתפיסת האחריות שלנו. המחאה עוררה את האמונה של סקפטים רבים שאפשר גם אחרת. המחאה החזירה לנו את האומץ לפעול לעולם טוב יותר – את האומץ להיות אקטיביסטים.
ביום שישי הקרוב, במצעד זכויות האדם השלישי, יש לנו את ההזדמנות להמשיך ולקדם את הערכים שאנו מאמינים – יש לנו את ההזדמנות להראות שוב שאקטיביסט זו לא מילה גסה!
בעולם הישן, הנאיבי, שבו התעצבה התודעה החברתית והפוליטית שלי, הייתה בי אמונה שאם אנשים רק יידעו מה קורה, אם רק יישמעו על האפלייה, אם רק יבינו שמדובר בהסתה, אם רק ייחשפו למעשים הפסולים – כל התופעות האלה ייפסקו. האמנתי בכוחו של הציבור.
הנאיביות הזו הייתה טובה לי. לא היה בה שמץ של ציניות והיא העניקה לי תחושת שליחות אמיתית ובעיקר תחושת ערך. חשבתי שמה שאני עושה זה חשוב. חשבתי שהמקצוע שבו בחרתי הוא חשוב. האמנתי בצורה עמוקה ביותר שהמנגנון הזה שנקרא עיתונות חופשית, הוא מנגנון חזק, עצמאי, וחשוב מאין כמוהו לעצם הקיום שלנו כמדינה, כחברה.
במהלך השנים הרבות שבהן עבדתי כעיתונאית הבאתי לידיעת הציבור אלפי סיפורים אנושיים, מאות רבות-רבות של עוולות חברתיות. המניע לחשוף את עוולות השלטון כלפי האזרח נבעה – בנאיביות רבה – מן הרצון העמוק לשנות לטובה.
נאיבית שכמותי.
לא רק ליידע, חייבים גם לשנות - הקמפיין שענת מובילה מאז הקיץ האחרון
חשבתי שלא יכול להיות שאנשים ייקראו, יצפו, בסיפור מסוים ולא יקימו קל זעקה. האמנתי – נאיבית שכמותי – שאם מישהו מנבחרנו יידע מה נעשה במשרד הנתון לאחריותו – הוא לא ייתן לזה לקרות שוב.
בימים הנאיביים ההם האמנתי שלכולנו יש אינטרס אחד: לתקן, ולשקף ולחשוף ולספר את הסיפורים האלה כדי שלא יהיה שוב.
הנאיביות הייתה כל כך גדולה, עד שהאמנתי אפילו שלצד הבושה יש גם נורמות ערכיות מוסריות שנבחרי ציבור חיים לפיהן, שחברה הולכת לאורן, שהן המצפן החברתי שלנו.
אבל, כאמור, אלה היו ימים נאיבים.
כי היום, אמות מידה מוסריות? נורמות ערכיות? מצפן חברתי? הצחקתם אותי. המדד היחיד להתנהגות פוליטית ציבורית הוא המדד הפלילי. האם יש עבירה על החוק. האם הוגש כתב אישום, האם הייתה הרשעה, האם הסתיים הערעור – רק אז, וגם אז בערבון מוגבל – רק אז המעשה פסול. כל השאר מותר, אפשרי יתכן. והבושה, הבושה אבדה לחלוטין.
וכך פינתה הנאיביות את מקומה לאט לאט והציניות השתלטה על התודעה.
הנה, למשל, לאחרונה קראתי ידיעה שסיפרה על כך ששכונה בלוד חוברה לראשונה למים. את הכותרת הזאת הייתי צריכה לקרוא כמה פעמים, כי אחרת מי יאמין שבמדינה שמחזיקה מעצמה מערבית, מתקדמת, מפותחת ודמוקרטית יש אזרחים שאינם מחוברים למים זורמים. ויותר מכך, זה יכול לקרות רק משום שהאזרחים האלה הם ערבים. כי קשה להאמין שיש שכונה אחת שבה מתגוררים יהודים שאינה מחוברת למים.
ועוד אנחנו שומעים על מחקר של הביטוח הלאומי – המימסד בכבודו ובעצמו, לא עמותה שנתמכת על ידי ממשלה זרה – ש מגלה לנו שיש במדינה 10 אחוזים של אנשים רעבים.
וראש הממשלה לא קרא לכינוס חירום של הקבינט המדיני-ביטחוני, ואיש מהשרים לא דרש ישיבה דחופה של הממשלה, ואפילו התקשורת עצמה איבדה את האמון בכוחה ודחקה את הנתון הזה לשולי החדשות.
אז אני שואלת לאן נעלמו כל הערכים המצוינים שעליהם גדלתי: איפה המוסר, והערכים, והסולידריות והשוויון והצניעות, ובעיקר לאן נעלמה הבושה? איך יתכן שבמדינה מפותחת, שמתהדרת בשורה של תארים (הדמוקרטיה היחידה, הכלכלה החזקה, המדיניות הפיסקאלית האחראית, המדינה המערבית, החממה הטכנולוגית, ועוד ועוד), איך יכול להיות שאצלנו מודיע הביטוח הלאומי שעשרה אחוז מאזרחי המדינה רעבים ועולם כמנהגו נוהג. ונבחרנו ממשיכים בענייניהם כרגיל, ואנחנו הופכים עוד דף ביומן וממתינים לכותרת הבאה.
ולכן, כדי לשמר את שרידי הנאיביות שעוד נותרה, ובעיקר כדי לחזק את התקווה שעוד אפשר אחרת, לכן צריך לצאת לרחוב, ולצעוד ביחד למען עצמנו.
עודד דינר מדווח ממרוקו, מהכנס הבינ"ל על האמנה להגבלת סחר בנשק, המתקיים בימים אלו:
דמיינו עולם בו יכולנו לעצור את זרימת כלי הנשק לתוך רואנדה, לפני רצח העם ב-1994, ולמנוע חלק גדול מהזוועות אשר התרחשו שם. עולם בו יכולנו "לייבש" את זרימת הנשק והתחמושת לסודן כבר לפני 7-8 שנים, ובכך למנוע את זליגת הנשקים למיליציות הג'אנג'אוויד, אשר טובחות בבני דרפור כבר עשור שלם. עולם כזה עומד בהישג יד. שנת 2012 עומדת להיות שנה דרמטית והיסטורית לזכויות האדם בעולם.
לאחר מאבקים ארוכים וקשים, בשתי הצבעות חשובות במליאת האו"ם, הוכרע ברוב גדול כי הקהילה הבינלאומית מעוניינת ביצירת אמנה חדשה, אשר תגביל את הסחר העולמי בנשק. בהצבעה ב-2009, רוב מכריע של 153 מדינות מול מדינה בודדת (זימבבואה) תמך באמנה החדשה ופתח תקופת דיונים ארוכה על ניסוחה. ביולי 2012 עתידות המדינות להיפגש לחודש של דיונים, במטרה להגיע לנוסח מוסכם של האמנה החדשה.
לא ניתן להתעלם מהקשר הישיר בין סחר הנשק העולמי להפרות זכויות אדם חמורות ברחבי העולם. מאז 1989, כ-250,000 בני אדם נהרגו כל שנה במסגרת סכסוכים מזוינים ברחבי העולם. אך מלחמות הן רק חלק מהשפעת הנשקים. ההערכות מדברות עלכ-300,000 הרוגים מדי שנה מחוץ למסגרות של סכסוכים מזוינים. בין היתר, מדובר בחיסולים שיטתיים הנהוגים על ידי מדינות, תוך שימוש בכוח מופרז וקטלני כנגד מתנגדי משטר ומפגינים.
הסיפור לא מסתיים במאות האלפים הנהרגים בכל שנה. מניין הפצועים עומד לעיתים על פי 20 ממניין ההרוגים בקונפליקטים מזוינים. כלי נשק משמשים לביצוע זוועות רבות בכל העולם, הכוללות בין היתר, עינויים, מעשי אונס שיטתיים על ידי קבוצות חמושות, גיוס ילדים כלוחמים על ידי איום בנשק, גירוש מיליונים מבתיהם ועוד. כ-60% מהפרות זכויות האדם החמורות שתועדו על ידי אמנסטי אינטרנשיונל בין השנים 1991 ל-2002, נעשו באופן ישיר על ידי שימוש בכלי נשק. בסה"כ, מיליוני בני אדם הינם קורבנות, ישירים ועקיפים, של זוועות המבוצעות באמצעות כלי נשק.
גם השנה ראינו כיצד סחר לא אחראי בנשק ובתחמושת קשור להפרות זכויות אדם. מעשי האלימות כנגד מפגינים ומוחים ברחבי המזרח התיכון – בבחריין, בלובובסוריה, נעשה באמצעות כלי נשק ואמצעי לחימה ממדינות רבות מדי בעולם, אשר ידעו על הסיכון שבהעברתם למשטרים מפרי זכויות אדם אלו. מדינות כגון בריטניה, צרפת, ארה"ב, אוסטריה, גרמניה ושבדיה, אינן יכולות להסיר את ידן מאחריות על הפשעים שהתבצעו בשנה האחרונה, לאחר שסיפקו את כלי הנשק, התחמושת והאמצעים לפשעים אלו.
ישראל, לצערנו, מהווה דוגמא למדינה בעלת מערכת סחר סודית, אשר אינה מפרטת את הסטנדרטים לה היא מחויבת כאשר היא מייצאת נשק. חלק גדול (מדי) מהסחר בנשק ישראלי, הכולל תחמושת, אימונים וידע טכנולוגי, מתבצע במחשכים ללא פיקוח ציבורי. פעמים רבות מספור ראינו כלי נשק ישראליים מעורבים בהפרות זכויות אדם במקומות שונים בעולם.
מנתונים אלו עולה מסקנה אחת, ברורה ומיידית– פיקוח והגבלה על הסחר העולמי בנשק יכול להוביל לירידה דרמטית במספר הקורבנות של השימוש בכלי נשק ברחבי העולם. אולם, המאבק אינו מסתיים בעצם ההחלטה על חקיקת האמנה; המאבק האמיתי מתרחש בימים אלה על מהותה והיקפה של האמנה.
מדינות רבות מעוניינות להותיר את האמנה מוחלשת וללא שיניים: ללא הגדרות ברורות לגבי אופן מניעת העברת נשקים למדינות בהן יש חשש מבוסס, כי הם ישמשו להפרות זכויות אדם קשות; ללא מנגנוני אכיפה חזקים, אשר יפקחו על ביצוע סעיפי האמנה; ועם היקף מצומצם של כלי הנשק וסוגי התחמושת אשר יפוקחו.
אמנסטי אינטרנשיונל, אשר היה בין היוזמים הראשונים לאמנה בינלאומית להגבלה ופיקוח על סחר בנשק, ושימש במשך השנים כמנוע לקידום חקיקת האמנה, מוביל את המאבק למען אמנה חזקה ומקיפה. בין היתר, נדרוש להכניס את "כלל הזהב": התחייבות המדינות לא לאשר העברת כלי נשק ותחמושת למדינות בהן יש חשד מבוסס, כי ישמשו להפרות של החוק ההומניטארי הבינלאומי או חוק זכויות האדם הבינלאומי. עוד נדרוש, כי האמנה תכלול את כל סוגי הנשק והתחמושת הקטלניים, והכנסת אמצעי פיקוח ואכיפה משמעותיים וישימים, כדי לוודא שהמדינות החתומות אכן עומדות בהתחייבויותיהן כלפי הקהילה הבינלאומית.
ב-2012, אולי יותר מבכל שנה אחרת, אנו עומדים בפני הסיכוי למנוע מקרי רצח-עם, זוועות אונס ועינויים, והפרות זכויות אדם חמורות אחרות בכל רחבי העולם. השינוי אכן נמצא בהישג ידינו. אמנסטי אינטרנשיונל התחייב לפעול למען עתיד טוב יותר, שבו יהיה קשה הרבה יותר לבצע הפרות זכויות אדם. ב-9 לדצמבר, צעדו במצעד זכויות האדם גם למען אמנת סחר נשק חזקה ומשמעותית.
בעולם מושלם, בו כולם נוהגים זה בזה ב"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", לא היינו צריכים זכויות אדם, לא היינו צריכים לדבר על צדק חברתי וגם לא על צדק סביבתי – כל מה שטוב ונדרש לאדם, לחברתו ולסביבתו היה מובן מאליו ונצחי. אבל בעולמנו ובארצנו, לא רק שדבר אינו מובן מאליו, אלא שעם הזמן רק משתכללים המנגנונים הפוגעים בנו, השוללים מאיתנו את מה שפעם לא האמנו שאפשר בכלל לשלול.
אוויר, למשל – זוכרים את "שגעון בחלל"? כאשר אבות הדמוקרטיה המערבית דיברו על "זכויות אדם", לא היה טעם לדבר על ה"זכות לאוויר נקי" כי הם עוד לא חלמו שאיש, חברה או מדינה יזהמו את האוויר. בתקופה בה בארות מים היו נכס ציבורי – מימי יעקב ורחל ועד ממש לא מזמן – עצם הרעיון שאפשר לשלול את הזכות למים היה בלתי-נתפס. אבל, בימינו, מים ואוויר הם כבר לא מובנים מאליהם: היום יש מי שמרוויח מזיהום קרקע, זיהום מיםוזיהום אוויר – ואת המחיר על כך כולנו משלמים. הפכנו את המים, האוויר והקרקע לקניין פרטי: במקום מים נקיים לכולם, משווקים ביוקר בקבוקי מים מינראליים; במקום ערים עם אוויר נקי, מי שידו משגת בורח ליישובים רחוקים של "אוויר הרים"; במקום ריאות ירוקות ומרחב ציבורי, מי שיכול קונה קרקעות בפרברים; במקום נגישות ותחבורה ציבורית, אנו נדחקים לרכבים פרטיים ומזהמים.
אחרי חשכת ימי הביניים, הפילוסופים דרשו כזכויות את מה שנשלל מהם: בטחון פיזי, חופש פוליטי, החופש להתבטא, החופש להאמין. הזכויות האלו עדיין חסרות לנו, ועדיין נשללות. יתרה מכך, החברה שלנו יצרה גם סוג חדש של גזל ושל מחסור – וכך הפסדנו זכויות שאמותינו ואבותינו אפילו לא ידעו לדרוש.
